איך הכל התחיל במזרח התיכון ומאיפה צמחה הערביץ

המושגים ערבית מדוברת וערבית ספרותית השגורים בפי כל אינם כה ברורים בעצם.  

בישראל מקובל לומר כי ערבית ספרותית היא השפה הנכתבת וכי היא נכנעת לאוסף רחב ומעורר רושם של כללים תחביריים ודקדוקיים.

על פי התפיסה הרווחת בארץ,ערבית מדוברת הינה ערבית שנעשה בה שימוש אך ורק בדיבור היום יומי בבית וברחוב.

הערבית ספרותית הינה השפה האחרת שאנו נתקלים בה בעיתון, בתקשורת ובכתיבה בכלל.

תפיסה זו שהשתרשה בישראל ובעולם המערבי כולו איננה נכונה כלל ועיקר.

ערבית היא ערבית.  אין “שתי ערבית”.

השפה אותה מדברים והשפה אותה כותבים עיתון היא אותה השפה.

יש הבדלים תחביריים ודקדוקיים ולעיתים נעשה שימוש במילים “גבוהות” הנחשבות לספרותיות יותר אך בעקרון זו אותה השפה.

ערבי איננו צריך להיות משכיל על מנת שיבין את הנאמר בחדשות ובעיתון.

כמובן שהכרחי כי מי שמבקש לעקוב אחר התקשורת הערבית, ראוי כי ישב לו, ילמד לקרוא ולכתוב ויקבל מושג על העולם המקיף אותו.

אין חובה כי ידע את כל חוקי התחביר והדקדוק.

האם ישראלי דובר עברית מלידה יתקשה לקרוא מאמר בעיתון?

אחד הקשיים בהם נתקלים דוברי הערבית ולומדי השפה הערבית הוא ההבדלים בין הלהגים השונים בשפה.

מדוע השוני הזה ?

ובכן, השפה הערבית התפשטה יחד עם התפשטות כיבושי האסלאם אל רחבי העולם.

כל עם אימץ לעצמו את השפה ו”תיבל” אותה בשפות המקומיות.

יש לזכור בנוסף כי התרבות הערבית מעודדת נישואין בתוך הקהילה ומעדיפה אותם על נישואי חוץ.

לאורך מאות שנים התפתחו להגים מקומיים שלא הושפעו מלהגים אחרים.

לקראת סוף המאה העשרים עת החלו כל דוברי הערבית לצפות יחד בתכניות הטלוויזיה ולהיחשף לסרטים, שירים, תרבות וביקורים הדדיים.

ובכן נסכם ונאמר כי הערבית המדוברת נשענת בראש ובראשונה על השפה הערבית המקורית, שפת הקוראן.

לאורך ההיסטוריה נוצרו להגים שונים שהושפעו מגורמים מקומיים.

בתחילת המאה העשרים ואחת מבינים כלל הערבים זה את זה.

כל אחד דובר את השפה המדוברת שבפיו ובכל זאת כולם משוחחים באופן חופשי.